מתי יקבל נאשם שזוכה במשפט פלילי פיצוי והחזר הוצאות בגין ניהול משפטו?
בעקבות מאמר שכתבתי ביחס ל"זיכוי מחמת הספק", פנו אליי בשאלות ביחס לסעיף 80 לחוק העונשין שעוסק בהחזר הוצאות לנאשם לאחר שזוכה בהליך פלילי. הדעה הרווחת היא שאין חיה כזאת החזר הוצאות לנאשם שזוכה בהליך פלילי, אלא שזה בדיוק ההסדר הקבוע בסעיף 80, אז מתי יזכה נאשם שזוכה בהחזר הוצאות?
ראשית, אמליץ למי שעוד לא קרא את המאמר שעוסק ב"זיכוי מחמת הספק" והשפעתו על סעיף 80. במאמר הזה נראה למעשה כיצד משפיעה שאלת הזיכוי על האפשרות של נאשם שזוכה לקבל חזרה את הוצאותיו. את ההסבר אביא באמצעות סיפורם של אהוד, אלירן ונחמן.
נגד אהוד, אלירן ונחמן הוגש כתב אישום על סחיטה באיומים. אהוד סיפק משלוח, אלא שיצא מהבית אליו ביצע את המשלוח הבחין ששכח במקום שקית ובה 120,000 ₪ במזומן. כשחזר למקום הכחישו הנוכחים כל קשר לכסף האבוד. אהוד פנה לאלירן, נחמן ולאדם נוסף, על המעשים שביצעו לשם השבת הכסף הם הועמדו לדין.
יש לציין שארבעת הנוכחים במקום המשלוח הואשמו במקביל בגניבה והם הודו בעבירה. בעניין שלושת "הגיבורים" שלנו הורה ביהמ"ש המחוזי על זיכויים, כשהוא מציין כי גם לא הוכחה עבירה, וגם בפן המשפטי סבר ביהמ"ש כי מעשיהם אינם מהווים עבירה, וקבע כי הזיכוי "מלא, מוחלט, סופי ולא מחמת הספק".
לאחר זיכויים הגישו השלושה בקשה לפי סעיף 80 לקבלת הוצאותיהם, ביהמ"ש שדן בבקשה, אותו המותב שדן בהליך העיקרי, קבע כי "תובע סביר שהיה מתבונן בראיות […] היה מגיע למסקנה ברורה וחד משמעית כי אין מקום להגשת כתב אישום בתיק זה והורה לפצות את השלושה בסכום כולל של מעל 350,000 ₪.
המדינה ערערה, עיקר הערעור היה על חלקם של אלירן ונחמן, להם אין קשר ישיר לכסף שנגזל, וההצדקות שמצא ביהמ"ש לעשיית דין עצמי אולי נכונות כלפי אלירן, אבל לא כלפיהם. הדיון בפני ביהמ"ש העליון היה בהרכב של השופטים ברק-ארז, מינץ ושטיין, את פסק הדין כתב מינץ והאחרים הצטרפו לפסיקתו.
מינץ מפרט שתי עילות לפיצוי: "אין יסוד לאשמה" – בחינה האם תובע סביר היה מגיש כתב אישום, זו בחינה מחמירה שמצריכה להוכיח זדון, חוסר תום לב או רשלנות חמורה או "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" זו עילה שעל אף שישנה הצדקה להגשת כתב אישום מצא ביהמ"ש הצדקה למצב בו נגרם עוול לנאשם שזוכה.
העילה השנייה מאפשרת שיקול דעת רחב לביהמ"ש ולאורך השנים פותחה ההלכה כך שהוצבו מספר קטגוריות ומבחנים. מינץ מוצא כי, לפחות ביחס לאלירן ונחמן הייתה תשתית ראייתית להגשת כתב אישום ולא ניכרת רשלנות חמורה ומשכך העילה הראשונה אינה מתקיימת בעניינם של השניים. ביחס לעילה השנייה סבור מינץ כי ההקלה בה נקטה המדינה עם "הגנבים" וההחמרה עם "בעל הכסף", עליה חזר ביהמ"ש בהחלטתו בעניין הפיצוי, אינה יכולה להתקיים בעניינם של השניים שכן בפועל הם אינם "בעל הכסף", ומשכך הנמקה זו אינה רלוונטית לגביהם ומשכך הוא מורה על ביטול החלטת המחוזי ביחס לפיצוי השניים.
לסיום בחר מינץ להעיר על הלשון הנחרצת בה נקט המחוזי ביחס לזיכוי השניים, הוא אינו מבקר את עצם הזיכוי אך הוא סבור שלא היה מקום להחיל את הקביעות הנורמטיביות ביחס לעשיית דין עצמית ביחס לשניים, הוא מגדיל לעשות ומסתייג מהאמירה הנורמטיבית לגבי המסר החינוכי שביקש המחוזי להעביר.
לסיכומו של עניין, אף אם זוכה אדם "מלא, מוחלט, סופי ולא מחמת הספק", לא די בכך כדי לזכות בפיצוי או החזר הוצאות.
ע"פ 5851/19
סיפור מעניין נוסף סביב סעיף 80 לחוק העונשין הוא סיפורה של הגב' תמימי שגילתה יום אחד, במרץ 22', בעת שבדקה את ענייניה באתר אינטרנט ממשלתי, כי יש לחובתה דו"ח משטרתי על סך 1,903 ₪ ושבגינו הוטל עיקול על חשבונותיה. התברר לה כי בפברואר 18' נרשם לחובתה דו"ח בגין חנייה רכבה בחניית נכים.
הגב' תמימי מיהרה ופנתה למשרד הרישוי וטענה כי רישום הרכב בוטל עוד בשנת 2002 מאחר והוא נמסר לפירוק וצירפה תדפיס ממשרד הרישוי. לאחר שלושה חודשים פנתה גם למשטרת ישראל בטענה כי אין קשר בינה לבין רכב טויוטה לגביו ניתן הדוח. הגב' תמימי לא זכתה למענה על פניותיה אלה.
בהיעדר מענה הגישה תמימי בקשה להארכת מועד להישפט בינואר 23'. באפריל 23' נשלח לשלוחת התביעות הרלוונטית מכתב ובו התבקש ביטול הדו"ח ללא צורך בהתייצבות, אך לא ניתן מענה גם לפניה זו ונשלח מכתב נוסף שגם הוא לא נענה והצדדים התייצבו לדיון ביולי 23', חמש שנים וחצי אחרי שהוטל הקנס המקורי.
אבל לא כאן הסתיים הסיפור, למאשימה הוצגו מסמכים המעידים על כך שרכבה של תמימי פורק, כאמור, וכי אין זהות בין הרכב לגביו הוטל הקנה לבין רכבה של תמימי שנשא את לוחית הזיהוי הרלוונטית. המאשימה ביקשה לבחון את המסמכים ודחתה את תשובה פעם אחר פעם, עד שבינואר 24' הודיעה לבסוף המאשימה שהיא חוזרת בה מהאישום ללא צו להוצאות וכתב האישום נמחק.
מיד לאחר מכן הגישה תמימי בקשה לפי סעיף 80 וביקשה לחייב את המדינה בהוצאות משפט בסך 2,000 ₪. ביהמ"ש מכריע ראשית כי לא ניתנה הסכמתה של תמימי בעניין הימנעות מהטלת הוצאות, ולכן יש לדון בבקשתה. בהמשך, בוחן ביהמ"ש את העילה הראשונה ומוצא כי היא אינה מתאימה לסיפורה של תמימי, אולם ביחס לעילה השנייה, מוצא ביהמ"ש מקום למתוח ביקורת על השתלשלות האירועים וניסיונותיה החוזרים ונשנים של תמימי להימנע מהליכים מיותרים. בדיקת פניותיה בשלב המוקדם הייתה מייתרת את ההליך כולו. בלית ברירה היה על תמימי לשכור שירותיו של עו"ד לשם פתיחת ההליכים בביהמ"ש.
עוד מבקר ביהמ"ש את התביעה שלא נתנה משקל למסמכים שצורפו במסגרת ההליך של הארכת המועד להגשת הבקשה להישפט, ודי היה בכך כדי להימנע מהגשת כתב האישום. מכל הסיבות האלה מצא ביהמ"ש כי בקשתה של תמימי להחזר הוצאותיה מוצדקת. אלא שבהיעדר אסמכתאות ביחס להיקף ההוצאות מקבל ביהמ"ש את בקשתה של תמימי באופן חלקי בלבד ומורה למדינה לשאת בתשלום הוצאות על סך 1,000 ₪ בלבד.
תת"ע 10189-05-23