איך פועלים נגד עישון במקום ציבורי?
רבים יודעים שחל איסור לעשן במקומות ציבוריים, אבל כולנו חווינו, ועדיין חווים עישון במקום ציבורי, אבל מה אפשר לעשות במקרה שכזה? המאמר הפעם יעסוק באב ובנו, אוהדי הפועל י-ם בכדורגל, שפוקדים באופן קבוע את אצטדיון טדי וחוו שם עישון ביציע, מה הם עשו? מה קבע ביהמ"ש?
עישון במקום ציבורי – עישון באצטדיון כדורגל
בני ובן (שמות בדויים), אב ובנו, הם בעלי מנוי למשחקי קבוצתם האהודה הפועל י-ם מזה 3 שנים. לטענתו של בני, לולא אהבתו של בן לקבוצה לא היו פוקדים את אצטדיון טדי שכן מדובר, כלשונו, ב"מחששה". לטענתו הם נחשפו במהלך המשחקים לעישון המוני של סיגריות וגראס, ביציע, במגרש ובמזנון.
בני פנה לעיריית י-ם, אך ללא הועיל, החברה האחראית לניהול טדי אפילו לא טרחה להציב שילוט האוסר עישון ואף יצרה פינות עישון במעברים המובילים ליציע. בני אף תיעד שוטרים וסדרנים מעשנים בשטח האצטדיון. בצר לו, הגיש בני תביעה קטנה לפי חוק למניעת העישון במקומות ציבוריים בשמו ובשם בנו.
התביעה הוגשה נגד העירייה ונגד החברה המנהלת. החברה המנהלת טענה שאיננה בעלת זכויות באצטדיון ואין בידיה כלים למנוע בפועל את העישון במקום, לטענתה פרסה 40 שלטים במקום, פרסמה על מסך האצטדיון, באתר האינטרנט ובמערכת הכריזה וכן נמצאת בקשר עם מחלקת הפיקוח של העירייה והמשטרה לצורך פיקוח. העירייה הטילה את האחריות על החברה המנהלת, לטענתה החברה "מחזיקה" במקום, אולם היא מודה כי היא האמונה על אכיפת החוק בעניין ושולחת פקחים למקום, לטענתה חולקו 180 קנסות ב-60 משחקים בשנה וחצי שקדמו. עוד טוענת העירייה לחוסר סמכות ושהליך נגדה צריך להתקיים בבית משפט לעניינים מנהליים.
ראשית, ביהמ"ש דוחה את טענת העירייה לחוסר סמכות ומביא פסיקה ממנה הוא לומד על חובת העירייה במסגרת הליכים אזרחיים וקובע שדינה של העירייה כבעלת זכויות קנייניות באצטדיון אינו שונה מבעלי פארק מים, מסעדה, רכבת ישראל או כל מקום ציבורי אחר, ומשכך אין מניעה לברר את התביעה במישור האזרחי. לאחר מכן פונה ביהמ"ש לסקור את הראיות שהגיש בני, מדובר בלא פחות מ-29 סרטונים של אנשים וביניהם אוהדים, שוטרים וסדרנים שנראים מעשנים במקומות שונים באצטדיון. הוא מבקר את התנהלות הנתבעות על כך שהתירו בשלב מסוים עישון במעברים ליציע, ושהיתר כזה נוגד את הוראות החוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, תשמ"ג-1983. ביהמ"ש מוצא כי על פי הראיות שהובאו בפניו הנתבעות לא עשו די למניעת העישון במקום, הסדרת מתחמי עישון במעברים, חלוקת דוחות נמוכה (3 דוחות למשחק על ידי 10-12 פקחים בכל משחק), והעובדה כי האנשים שהיו אמונים על אכיפת החוק והסדר הפרו את הוראות החוק בעצמם, מעידים על כך שהנתבעות לא עשו די.
באשר לפיצוי, אמנם החוק אינו קובע פיצוי ללא הוכחת נזק, אך העליון קבע הלכה לפיה, מאחר ולא ניתן לשער את הנזק מעישון, יש מקום לפיצוי משמעותי לשם הרתעת הרבים בוודאי במקום בו שוהות משפחות, נשים הרות וילדים. ביהמ"ש מביא דוגמאות לפיצוי שנפסק בגין אירוע בודד שנע בין 1,000 ל-6,000 ₪. מאחר ובני ובן פקדו מעל 20 משחקים, גם אם ביהמ"ש יראה בכל משחק כהפרה בודדת כלפי כל אחד מהם ויפסוק את הסכום המינימלי בגין כל הפרה – 1,000 ₪, יהיה עליו לפסוק פיצוי בסך 40,000 ₪ שגבוה מהסכום המקסימלי אותו מוסמך ביהמ"ש לפסוק במסגרת תביעה קטנה – 37,700 ₪. משכך קובע ביהמ"ש שעל עיריית י-ם והחברה המנהלת לפצות את בני ובן ב-37,700 ₪ בתוספת 1,000 ₪ הוצאות.
תק 9172-10-23
דעו את זכויותיכם, עמדו עליהם ופנו לערכאות במקרים המתאימים. אם מצאתם את המאמר הזה מועיל ואתם זקוקים לייעוץ משפטי מקצועי במקרה דומה, או בכל מקרה אחר, אל תהססו לפנות אליי בהקדם.