עמרם לא הפסיק את מסע ההכפשה ומאיר הגיש תביעה אזרחית נוספת וגם בקשה לצו למניעת הטרדה מאיימת, אך עמרם לא חדל ממעשיו. ביולי 20' החליט מאיר לפנות להליכים פליליים באמצעות קובלנה המייחסת לעמרם התייצבות יומיומית, פעמיים ביום למשך שעה בכל פעם, במשך כחודשיים, וקריאת קריאות כלפי מאיר.

הקריאות מאשימות את מאיר כי הוא אחראי על שפיכת דמם של "ילדינו", בכך מייחס לו מאיר מאות עבירות לשון הרע. בארבעה אישומים נוספים מיוחס לעמרם כי הפיץ את אותם המסרים והכפשות נוספות גם באמצעים דיגיטליים שונים בהזדמנויות שונות – ההכפשות טענו שמאיר מסכן ילדים, משקר בבימ"ש, גונב ועוד.

טענתו של עמרם היא שמעשיו הם בגדר מחאה מותרת, חלק מביקורת כלפי איש ציבור, ושבכל מקרה לא הוכחה כוונתו לפגוע, שהיא אחד מיסודות העבירה הדרושים הוכחה. בגדול, עמרם מודה בביצוע המעשים, למעט הערות מסוימות, וטענותיו הינן טענות משפטיות בעיקרן. לאחר בחינת הטענות מסר ביהמ"ש הכרעת דין,

במסגרתה הוא רואה באישום הראשון, הנוגע לנוכחות הקבועה מול ביתו של מאיר, כחלק ממחאה לגיטימית והבעת דעה. אולם ביחס להפצת המסרים האמצעים דיגיטליים לגורמים שונים באופן מפורט. ביהמ"ש רואה בדברים בדיות והטרדות שגם עלו במסגרת ההליך האזרחי, כך שעמרם ידע שמעשיו מנוגדים לחוק.

במסרים אותם העביר עמרם הפרטים נחזו כעובדות, ולא כהבעת דעה, התפוצה הרחבה אף מעצימה את הפגיעה במאיר. כמו כן, העובדה שהדברים נכתבו תוך שקילת התוכן היטב, ולא כאמירה ספונטנית בלתי מתוכננת, מלמדת גם על הכוונה של עמרם לפגוע במאיר, ומשכך הוכחו כל יסודות העבירה.

ביהמ"ש הרשיע את עמרם בארבעה אישומים בעבירות לפי חוק איסור לשון הרע והטיל עליו 3 חודשים מאסר על תנאי, 50,000 ₪ פיצוי ו-20,000 ₪ הוצאות. עמרם ערער למחוזי שראה לנכון לזכות אותו מאחר האישומים בשל הזהות במסרים לאישום הראשון ממנו זוכה, אך הוא הותיר את הענישה על קנה.

המחוזי והעליון קובעים – קובלנה פלילית יכולה להוביל למאסר

המחוזי ראה לנכון להעיר כי הפיצוי הכספי מתאים לעונש המתאים לאירוע אחד, על אף שעמרם הורשע במספר אירועים, וכי המאסר המותנה "הכרחי" לאור העובדה שההליכים הקודמים לא הרתיעו את עמרם מלחזור על מעשיו. אך עמרם לא אמר נואש והגיש בקשת רשות ערעור לעליון, שהובאה בפני השופט אלרון.

אלרון דחה את הבקשה שכן המקרה אינו מתאים לערעור בגלגול שליש, אך הערותיו של אלרון, לגופו של עניין, הן המשמעויות בענייננו. אלרון קובע כי העונש שנגזר על עמרם ראוי ואף מקל, בין היתר בהינתן מספר ההליכים שהתנהלו נגד עמרם אשר לא הועילו כדי להרתיע אותו מלהמשיך ולהפיץ לשון הרע.

המסקנות בעקבות פסיקת העליון

העליון נותן למעשה הכשרה להטיל עונשי מאסר במסגרת הליכי קובלנה פלילית לפי חוק איסור לשון הרע, מעל לראשו של עמרם מרחף עונש מאסר ואם ימשיך במעשים בהם הוא נוקט שנים יוכל מאיר להגיש נגדו כתב קובלנה נוסף ובמידה ויורשע, ייתכן כי עמרם ירצה עונש מאסר בפועל, אך הסיפור אינו עמרם.

מדובר באיום משמעותי ששם את כל ההליך של קובלנה במקום חדש, שכן העובדה שאזרח, שאינו כפוף לכללי מנהל תקין והנחיות, יכול להביא לכליאתו של אזרח אחר בשל סכסוך אישי, הוא כמעט זר להליך הפלילי. מצד שני אם עונש מאסר מרחף מעל אדם בימ"ש חייב לדאוג לו לייצוג, אך דבר זה יוצר בעיה מסוג אחר

בימ"ש לא נחשף לעברו הפלילי של אדם לפני הרשעתו. התביעה הפלילית בישראל מחויבת להצהיר, עוד בעת הגשת כתב האישום, במידה וישנה אפשרות שבכוונתה לדרוש עונש מאסר, ככל והנאשם יורשע, ובמקרה שכך הצהיר התובע מחויב ביהמ"ש למנות לנאשם סניגור ציבורי. לא ברור מה המחויבות של קובל במקרה כזה.

משמעות ההחלטה צריכה להדהד באוזני נפגעי לשון הרע, במיוחד אלה הנפגעים מפוגעים חוזרים וסדרתיים, ומהצד השני גם הפוגעים צריכים להיות מודעים לאיום הזה. עושה רושם שהכלי של קובלנה פלילית בגין לשון הרע יקבל יותר ויותר פופולריות לאור פסיקה זו.

רעפ 53956-02-25