יורם טען שהעסק שלו אינו עונה להגדרה "בית אוכל". לטענתו המקום שלו אמנם מוכר מצרכים אך לא לשם אכילתם או שתייתם במקום עצמו. לטענתו של יורם הפרשנות המתבקשת של החוק ל"בית אוכל" הוא מקום בו נמכר או מוגש מזון לשם אכילה או שתייה במקום. המדינה מצידה מציעה פרשנות אחרת.

המדינה טוענת ש"בית אוכל" כולל גם מקום בו נמכרים מצרכים, מה שתואם את תכלית החוק: להגן מפני הטעיה בכשרות. הפסיק לפני המילים "לשם אכילה או שתייה במקום" אינו מטה את הכף לטובת פרשנותו של יורם. פרשנות כזאת עשויה לאפשר למקום שמוכר בשיטת take away להציג עצמו ככשר אף אם מוכר מזון טרף.

ניסוח חקיקה, כוחו של פסיק ו"אין להשיב לאשמה"

ביהמ"ש מתמקד בפסיק ובמיקומו וקובע שהשימוש בו מלמד שהמילים "לשם אכילה או שתייה במקום" מתייחס למילים "מכירה והגשה", אם רצה המחוקק להכניס להגדרה כל חנות שמוכרת מזון, היה מציב את הפסיק לפני המילים "או בהגשתם" ולא אחריהן, ואם כך רצה המחוקק לא היה צורך להזכיר בנפרד גם אטליז. בית המשפט מקבל בכך את פרשנותו של יורם, אך לפני סיום מבהיר כי השימוש של יורם בטענת "אין להשיב באשמה" אינו במקום, והיה מקום לעשות שימוש בטענה "העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה". "אין להשיב לאשמה" מתאים יותר לבחינת הראיות אותם הביאה המאשימה בפרשת התביעה. ואילו טענת "העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה" היא טענה משפטית במהותה במסגרתה נבחן האם העובדות המפורטות בכתב האישום מוכיחות את כל יסודות העבירה המיוחסת לנאשם, או שהן אינן תואמות את פרשנות שמקיימת את העבירה, מה שמתאים לטענתו של יורם.

ביהמ"ש הורה על זיכוי של יורם

תפ 29433-02-21

מסקנה: סיפורו של יורם מוכיח, לא בפעם הראשונה, שהמדינה אינה אוחזת תמיד בפרשנות הנכונה של החוק, וניתן לאתגר את פרשנותה בכל עבירה, בכל הנסיבות ובכל עת, ואין לחשוש לעשות זאת במקרה המתאים.