המחוזי קובע – נדרשת כוונה מינית כדי לקיים את עבירת האונס

בשל חומרת העבירות כתב האישום הוגש לביהמ"ש המחוזי ונדון בפני הרכב של 3 שופטים. לאחר ניהול הליך מלא זוכה שטטמן מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, על אף שהגיעו לתוצאה דומה נחלקו הדעות בעניין הדרך, השופט כרמל סבר שישנו קושי לקבל את גירסת המתלוננות ביחס לנקודות המגע באיבר המין.

קביעה זו מעוררת קושי ביחס לצורך בהוכחת מעשה הבעילה בעבירת האינוס.

בשל העובדה שיוחסו לשטטמן גם עבירות של מעשה מגונה, נדרשו השופטים לבחון מה הייתה הכוונה המינית במגע. בעוד שהשופט כרמל לא נזקק לכך ביחס לאונס שעה שקובע שזה לא הוכח, אצל השופט רומנוב יש משמעות לסוגיה הכוונה המינית.

בעוד שביחס למעשה מגונה נדרשת כוונה בעלת אופי מיני, לגבי אינוס אין דרישה כזו ודי בביצוע פעולה שמהווה בעילה בצירוף נסיבות הנוגעות להסכמה כדי לגבש את יסודות העבירה. לפי עמדת רומנוב כוונתו המינית של מבצע האינוס היא מובנת מאליה, אף אם לא מוזכרת בחוק, ואם אינה מתקיימת אין עבירה.

לשם השלמת התמונה, השופטת רנר מצטרפת לתוצאה הדומה אליה הגיעו שני חבריה להרכב, והיא מסתפקת באמירה כללית לפיה לא הוכח מעבר לכל ספק סביר כי התקיימה אצל שטטמן המחשבה הפלילית הנדרשת לשם גיבוש העבירות שיוחסו לו. כך שהזיכוי של שטטמן התקבל פה אחד על ידי הרכב השופטים.

העליון הופך את החלטת המחוזי – אין צורך בכוונה מינית כדי לבצע אונס

המדינה ערערה על הזיכוי, שנדון בפני השופטים שטיין, אלרון וכשר, כאשר את פסק הדין כתב שטיין.

מאחר ועסקינן בעבירת אינוס, שטיין ראה לנכון להזכיר כי ההלכה הנוכחית קובעת שמגע בתוך השפתיים החיצונית של איבר המין הנשי מהווה בעילה לצורך עבירת האונס, ובכך יש כדי לקעקע את עמדתו של כרמל.

מכך מסיק שטיין כי בעניין שתי המתלוננות אין מחלוקת כי בשני המקרים המעשה שביצע שטטמן מהווה בעילה. שטיין ממשיך ומברר את יסודות עבירת האינוס ומגיע למסקנה כי בניגוד לפסיקתו של רומנוב, אין צורך ביסוד נפשי הכולל כוונה לסיפוק, גירוי או ביזוי מיניים, וזאת הוא מסיק מקריאת סעיף החיקוק.

שטיין עושה אבחנה בין האישומים המייחסים לשטטמן מעשים מגונים לבין אלה המייחסים אינוס. בעניין מעשים מגונים נדרש יסוד נפשי לפיו המעשים נעשו לשם סיפוק, גירוי או ביזוי מיניים, שקיומם אכן לא הוכח, בעוד שבמקרה של אינוס אין דרישה כזו, אלא רק מודעות ליסודות העובדתיים.

לכן, שטיין מוצא כי זיכויו של שטטמן מעבירות של מעשים מגונים אכן מוצדק. כעת פונה שטיין לבדוק אם יש בראיות כדי להראות את מודעותו של שטטמן ליסודות העובדתיים הנדרשים. שטיין מתמקד בשתי עובדות – המתלוננות האמינו שהן מקבלות טיפול רפואי ושטטמן לא הסביר שמדובר בטיפול בלתי שגרתי.

לבחינת סוגיות אלה פונה שטיין לעדותו של שטטמן, אשר הכחיש את המעשים שתיארו המתלוננת וכי לא היה כל מגע עם הדגדגן או הנרתיק והסביר שהפעולות שתיארו אינן נדרשת לשם ביצוע פעולה רפואית כלשהי. שטיין מתייחס גם לעדויות מומחים שהסבירו שפעולות שתיארו המתלוננות אינן חלק מטיפול רפואי מוכר.

לעניין המודעות של המתלוננות ביחס לצורך בטיפול הרפואי כפי שבוצע על ידי שטטמן, הבהיר שטיין שאין מחלוקת כי שטטמן מעולם לא הסביר שמעשים אלה הם חלק מפרוטוקול רפואי מקובל, שטיין גם מציין שאף אם שטטמן ביקש להיטיב עם המתלוננות ולא לשם סיפוק מיני, אין בכך כדי להשליך על יסודות העבירה.

מהטעמים הללו מגיע שטיין למסקנה כי יש להרשיע את שטטמן בעבירת אינוס במרמה ומורה על החזרת התיק למחוזי לקביעת עונשו. אלרון מסכים עם פסיקתו שטיין. כשר מצטרף גם הוא למסקנתו של שטיין, אך הוא מעיר שמצב של הרשעה בעבירת אינוס גם ללא כוונה מינית הוא קשה ויש מקום לתיקון חקיקה.

עפ 1204/23

אם אתם עוסקים בעיסוק שכולל מגע, חשוב מאוד לוודא המטופל מבין היטב את מהות המגע ואת הצורך במגע לשם הטיפול, לעיתים גם כדאי להחתים על טפסים מתאימים. אם אתם מטופלים, אל תהססו לשאול שאלות ואם חוויתם אירוע שאתם חושדים בטיבו, תתייעצו עם עורך דין כדי להבין את זכויותיכם.