חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם

אחד מעקרונות המשפט הפלילי הוא שאין ענישה למפרע, כלומר חיקוק שקובע עבירה לו יחול על מעשה שבוצעו לפניו. העקרון הזה גם קיבל ביטוי בחוק העונשין. חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, שחוקק ב-1950, הוא ייחודי בהיבט הזה, הוא קובע במפורש שהוא חל על התקופה שבין 30.01.33 ל-08.05.1945.

בהמשך קובע החוק כי ביהמ"ש רשאי לסטות מדיני הראיות המקובלים. הוא גם קובע כי לא ניתן יהיה להעניק חנינה על עבירות לפי חוק זה. ולבסוף קובע החוק כי לא יחולו דיני ההתיישנות. סעיף 12(ב) שקובע התיישנות ייחודית לחוק זה בוטל בשנת 63' ולמעשה קובע המחוקק שאין התיישנות כלל על עבירות אלה.

עד כאן ההיבט האקדמי בניסוח החוק, אך כיצד יישמו את החוק? כל מי שקורא את השרשור בוודאי מכיר את שני המשפטים המפורסמים שהתרחשו בישראל סביב פושעים נאצים – משפט אייכמן שהתרחש ב-1961 ומשפט דמיאניוק שהחל ב-1986 והסתיים 1993. השניים הואשמו על פי חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם.

לא רבים יודעים שמלבד אייכמן ודמיאניוק הועמדו לדין מעל 40 אנשים, מי הם אותם האנשים? אם אייכמן ודמיאניוק הם "נאצים", אותם אנשים הם למעשה "עוזריהם", מדובר ביהודים, שורדי שואה ששירתו בתפקידים רשמיים כמו קאפו או יודנראט, והואשמו על מעשיהם במסגרת תפקידם על פי החוק.

הראשון שנשפט על פי חוק זה היה יעקב הוניגמן. הוא שימש כקאפו במחנות ריכוז ובמסגרת תפקידו הלקה והתעלל בעצורים. הוא הואשם במספר רב של עבירות, ביניהם פשעים כלפי האנושות, פשעי מלחמה ורצח. לאחר שזוכה מחלק מהאישומים הופחת עונשו בשנתיים במסגרת הערעור והוא נדון ל-6.5 שנות מאסר.

המקרה הבא הוא של יחזקאל אינגסטר ששירת כקאפו ראשי במחנות בהם שירת הוניגמן, אלא שאינגסטר נידון לעונש מוות. ניכר כי השופטים שגזרו את דינו התקשו לקבל את רוע הגזירה והם אף ממליצים לנשיא המדינה להמתיק את עונשו. בערעור לעליון הומר עונשו לעונש מאסר שנתיים, והוא נפטר בעודו מרצה את עונשו.

הדוגמה האחרונה היא המקרה של הירש ברנבלט. מדובר בפרופסור למוסיקה ומנצח באופרה שמשפטו התנהל באמצע שנות ה-60, לאחר משפטי קסטנר ואייכמן. ברנבלט שירת במספר תפקידים, המרכזי ביניהם הוא ראש המשטרה היהודית בגטו בנדין שבפולין. בגין מעשים שביצע במסגרת תפקידו זה הואשם ברנבלט ב-12 אישומים.

התביעה חזרה בה מ-5 אישומים, ביהמ"ש זיכה אותו משתי עבירות אך הרשיע אותו ב-5 עבירות ביחס לאירוע אחד הנוגע להסגרת ילדים בגטו ומסירתם לנאצים. על ברנבלט נגזרו 5 שנות מאסר, הוא ערער, בערעור ישבו הנשיא אולשן, חיים כהן, ששימש כיועמ"ש במשפט קסטנר ולנדוי שהיה אב בית הדין במשפט אייכמן.

הערעור בעניינו של ברנבלט היווה קו פרשת המים ביחס ל"עוזריהם" של הנאצים. השופט כהן העמיק בפרשנות המונח "מסירה" ביחס ל"מסירת" הילדים בה הורשע ברנבלט, כהן קבע למעשה שלברנבלט לא היה שיקול דעת, ולא יכול היה למנוע את "המסירה" ושבכל מקרה היהודים היו למעשה כבר מסורים לנאצים בשלב זה.

אולשן, שישב בערעור במשפט קסטנר, קבע כי אין לומר שחברי היודנראט או המשטרה היהודית שמו להם למטרה לעזור לנאצים בהשמדת יהודים. בכל מקרה, העמדות המוסריות שנשמעות משני הצדדים ביחס לבעלי תפקיד יהודיים בשואה אינו נתון לבחינה על ידי ביהמ"ש בהליך פלילי אלא תעמוד למשפט ההיסטוריה.

לבסוף, נחזור לעשות סיבוב מלא אל תחילת השרשור ונברר מה הקשר בין חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם לבין החמאס? בשלהי שנת 1994 הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק לתיקון חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם שביקשה למעשה להוסיף למעגל העבירות שנאכפות באמצעות החוק מבצעים ומעשים נוספים:

התקופה היא אחרי הסכמי אוסלו, אבל חה"כ שהגיש את ההצעה אולי יפתיע את הקורא. מדובר ביורם לס, אז ח"כ מטעם מפלגת העבודה, מפלגת השלטון. ההצעה אמנם לא התקדמה, אבל בראי ההיסטוריה, דברי ההסבר לחוק מקבלים היום משמעות אחרת:

ההיסטוריה של החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, כפי שתיארתי, מתארת. בהרבה מובנים, את יחס החברה הישראלית לפשעי הנאצים ולנקודת המבט הישראלית המודרנית כלפיהם, ויש בה כדי ללמד אותנו על עצמנו.

את ההשראה לשרשור ספגתי מהפרק "משפטי היהודים" של ההסכת המופתי "לך תזכור".