במהלך הדיונים נשמעה עמדתו של רופא מומחה במיילדות וגניקולוגיה שהיה מעורב בהליך הרפואי בלידתה האחרונה של חנה והוא תיאר סיכון ממשי וחד משמעי לחנה ולעובר, אם חנה תממש את כוונתה ללדת בלידה טבעית. חנה טענה כי ביהמ"ש נעדר סמכות לדון בעניינה ולא ניתן לכפות עליה כל הליך רפואי.

חנה טענה כי טרם החליטה לגבי כוונתה אם ללדת בלידת בית וניהול ההליך פוגע בה, מסכן את בריאותה ומעורר קשיים בתא המשפחתי שלה. לטענתה אין להתבסס על תחזיות קודרות ויש לאפשר לה לבחור בלידה טבעית, אם תבחר בכך. בעלה של חנה, אמנם הביע את חששו אך סבר שאין לכפות עליה טיפול בניגוד לרצונה.

לבסוף, הוציא בימ"ש לענייני משפחה צו למשטרה למצוא את חנה, להביאה לבי"ח ולהורות לצוות ביה"ח לבדוק את חנה, לאשפז אותה במידת הצורך ולתת לה טיפול על מנת למנוע סיכון לה או לעובר, אף בניגוד לרצונה, לרבות לידה בניתוח קיסרי, ככל שימצא כי חנה אינה מסוגלת ללדת באופן טבעי. חנה פנתה למחוזי על מנת לעכב את ביצוע הצו ונדחתה, אז הגישה חנה בקשת רשות ערעור על החלטת המחוזי. ביום 25.8.24 פרסם העליון כי החליט לדון בבקשת רשות הערעור כערעור, לקבל את הערעור ולכן הורה לעכב את ביצוע הצו. בשל הדחיפות והצורך להוציא החלטה לפני הלידה, ההחלטה לא פורסמה עם נימוקים.

ב-27.8.24 נודע שחנה ילדה בן בלידה טבעית. אמנם ההליכים התייתרו, אך העליון פרסם החלטה מנומקת, לפחות חלקית, או כפי שציין השופט עמית, שכתב את ההחלטה, אליה הצטרפו כשר ורונן: "נקצר בדברים ולא נרחיב במקום שבו היה ראוי להרחיב במהלך הדברים הרגיל, ונותיר לחכמי האקדמיה כר להתגדר בו".

פסק הדין פותח בדיון בשאלה האם יש סמכות לכפות על אם בדיקה וניתוח קיסרי? לצורך הכרעה בסוגיה שהובאה בפני ביהמ"ש נלקחו בחשבון שתי הנחות עובדתיות: חנה כשירה לקבל החלטות ולידה טבעית לאחר 4 ניתוחים קיסריים מסכנת מאוד את האם והעובר. ביהמ"ש מגיע למסקנה שאם חנה הייתה מנועה מלקבל החלטה ניתן היה למנות לה אפוטרופוס שיקבל החלטות עבורה, אך זה אינו המצב. כך נותרה המדינה על חוק לא תעמוד על דם רעך, אך ביהמ"ש קבע כי לשון החוק ותכליתו אינם יכולים לשמש מקור סמכות לכפיית הטיפול הרפואי המתבקש. המסקנה היא כי לא ניתן לכפות טיפול רפואי על חנה במצבה. בשלב זה פונה ביהמ"ש לבחון האם יש סמכות לפעול בעניינה של חנה מתוך הגנה על העובר. בישראל ישנה חדשנות משפטית משמעותית במסגרת חוק הכשרות והאפוטרופסות לפיו ניתן למנות אפוטרופוס לעובר. אולם ביהמ"ש קובע כי זכויותיו של העובר יהיו מוגנות לפי חוק זה רק במקום בו האם אינה יכולה להביע את דעתה, אז ניתן להגן על חיי העובר מפניה באמצעות מינוי אפוטרופוס לשם הצלת חייו. כלומר, זכויותיו של העובר לא נעלמו מעיניו של המחוקק, אך לא ניתן להסיק מכך שזכויותיו גוברות על רצונה של האם. המדינה לא הצביעה על מקור סמכות שמאפשר כפיית הליך רפואי על האם בניגוד לרצונה, לכן הערעור התקבל.

בעמ 55975-08-24

מסקנה: בישראל יש זכויות בדין לעובר, אך מעטים המקרים בהם זכויותיו יגברו על זכותו של אדם שכבר יצא מרחם אימו ולהחלטות על עצמו, ככל שהוא כשיר לכך.