המאבק הפרשני על חובת ההורים והכרעת בית המשפט

ההורים טוענים כי מוקנית להם הזכות להשפיע על חינוך ילדיהם, לטענתם סעיף 4 לחוק פוגע בזכות המוקנית להם לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לטעמם התנהלות על פי החוק במקרה זה פוגעת בטובת הילד, באוטונומיה שלהם כהורים ובזכותם לפרטיות. טענות אלה מופנות גם לגבי הליך קבלת הפטור על פי החוק.

הצדדים הביאו עדים מומחים מטעמם שיעידו על הצורך בקיום החוק, מצד המאשימה, ומנגד הנאשמים הביאו מומחים שיעידו על היתרונות בחינוך ביתי. בית משפט התייחס מאוד ברצינות לטענותיהם של אור ואורה, הביא מן הספרות, מן החוק ומן הפסיקה ועבר טענה-טענה, אך לבסוף הוא דוחה אתן כולן.

ביהמ"ש קובע כי הזכות לחינוך היא זכותו של הילד, והחוק הוא כלי על מנת להגיש לכל ילד תכני לימוד בסיסיים, אפילו אם אלה באים על חשבון פגיעה באוטונומיה של ההורים. זכויות אינן מוחלטות, הן ניתנות להגבלה וזכותם של ההורים לבחור את חינוך ילדיהם מוגבלת במימוש זכות הילד באמצעות החוק.

בכל אופן ההורים כלל לא נתנו הזדמנות למערכת החינוך, וניסו להעמידה למשפט תוך שהם מדברים בגנותה על סמך שמועות, הנחות ורכילות באמצעות ראיות שאינן קבילות, וגם לא ניסו לבקש פטור, כפי שמאפשר החוק. טענות ההורים אינן יכולות להוות הגנה במסגרת המשפט הפלילי.

ביהמ"ש מרשיע את ההורים, אך השופטת בוחרת לציין בסיום הכרעת הדין כי היא מאמינה לאמא על אהבתה ומסירותה לאוריאל, אך אין בכך כדי להבטיח את טובתו או כדי להצדיק דרישה מהמדינה לסגת מחובתה להגנה על זכויותיו.

פקח 28728-01-23