מה קורה כשרשות ציבורית מפלה במתן שירות?
לא חסרים סיפורים על הפליה, ואפילו הפליה במקומות ציבוריים, אבל תביעה אזרחית על הפליה מצד גוף ציבורי זה דבר די נדיר, וכשהיא מתקבלת זו כבר סיבה למאמר. במוקד: עיריית י-ם מציעה מקום לחתונה. אך, מה קורה כשזוג נשים וזוג שמעוניין בחתונה רפורמית מבקשים להשתמש בשירות? על כך, במאמר הנוכחי.
תנאי מפלה במתן שירות של עיריית ירושלים
תקופת הקורונה הביאה בעקבותיה סגירה של מקומות בהם נערכו חתונות וכתוצאה מכך גם לשלל פתרונות יצירתיים. עיריית י-ם הרימה את הכפפה והקימה מיזם שהציע לזוגות לקיים חתונות במקומות ציבוריים פתוחים בעיר, כמו טיילת ארמון הנציב, גן הפעמון ועוד, תוך שמירה על מגבלת קהל של 20 אנשים.
בפרסומים השונים החלו להופיע תנאי הרישום עבור השירות הזה, בין היתר נדרש שלפחות אחד מבני הזוג יהיה תושב העיר ושכל הספקים יהיו מהעיר. הנרשמים נדרשו לבחור מקום ותאריך ברישום הראשוני ולאחר מכן לחתום על כתב התחייבות שעניינו בעיקר עמידה בהנחיות ומגבלות משרד הבריאות באותה עת.
בעקבות הפרסום החלו לעלות שאלות ובירורים. בין היתר השיבה עיריית ירושלים לפנייה באמצעות טוויטר: "עיריית ירושלים שמחה לסייע בקיום חתונות של כל מי שנרשמו לנישואין כדין". לאחר פניות נוספות בעקבות הגבלות על הזכאים להשתתף במיזם, תוך טענות להפליה פסולה, השיבה עיריית י-ם במכתב:
בעקבות מכתב התשובה, שינתה העירייה את כתב ההתחייבות. העירייה הוסיפה תנאי לפיו המשתתפים מעוניינים לערוך "טכס נישואין על-פי דיני מדינת ישראל". ובנוסף נוספה פסקה ל"תנאי ההשתתפות" לפיה נדרשים הזוגות לצרף אסמכתא על רישום נישואין לפי חוקי המדינה או הצהרה על כך שבכוונתם לעשות כן.
תביעה על הפליה במתן שירות
מי שעמדו מאחורי אותה עתירה מנהלית הם חגי, המשתייך לקהילה רפורמית, ומור, שביקשו להינשא בטקס רפורמי. לאחר שעיריית י-ם הודיעה על הפסקת המיזם בעקבות העתירה, הם הגישו תביעה אזרחית נגד העירייה. הם החלו בהליך רישום אך השינויים שהכניסה העירייה בתנאים, מנעו מהם את השלמת הרישום.
במקביל הגישו גם נטע ומיכל, זוג נשים שביקשו להינשא במסגרת המיזם, תביעה אזרחית גם כן. גם הן החלו את תהליך הרישום, ואף השלימו אותו והחל שיח מול מפעילי המיזם. הן גם לא חששו משינוי המדיניות, אלא שלטענתן מניעת האפשרות לצאת מישראל באותה עת מנעה מהן את האפשרות להינשא כדין.
התובעים טוענים שהתנהלותה של העירייה מהווה הפליה אסורה לפי חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א-2000, והפנו אל סעיפים 3 ו-6 לחוק, וכן לטענות מחוק החוזים העוסקים באיסור לפעול בחוסר תום לב, ובמיוחד לאחר סגירת המיזם בעקבות העתירה.
העירייה טענה שהתובעים לא עמדו בתנאי הסף למיזם ולכן לא היו זכאים להשתתף בו. לטענתם התנאי שהוצב לדרישת רישום הנישואים נועדה להגביל את המיזם לחתונה בלבד, ולמניעת ניצול המיזם לאירועים הנחזים לחתונה. למעשה, טוענת העירייה שכלל לא התקיימה הפליה אסורה על פי הדין הקיים.
בית המשפט קובע שעיריית ירושלים ביצעה הפליה אסורה
ביהמ"ש מקבל את טענת העירייה לפיה היא הייתה רשאית להגביל את המיזם לטקסי נישואין בלבד, אולם משעה שהציבה תנאי מגביל לעניין אופי הנישואין, היא הכניסה עצמה ל"שדה מוקשים", והמשיכה בהתעקשותה גם תוך כדי ההליך המנהלי עד שבשלב מסוים בחרה העירייה לבטל את המיזם במקום להתאים את התנאי.
אותו תנאי בוודאי מדיר מי שלא מעוניין להירשם לנישואין, או שלפי החוק אינו יכול להירשם לנישואין. ביהמ"ש קובע שהדרה כזו הינה הפליה אסורה – בעניין התובעים, מדובר בהפליה מטעמי נטייה מינית והשקפה. בהתאם לפסק הדין בעניין העתירה מנהלית מדובר בתנאי לא רלוונטי ("שלא מן העניין").
ביהמ"ש פסק שעל העירייה לפצות כל אחד מארבעת התובעים בסך של 40,000 ₪ (סה"כ 160,000 ש"ח) ו-15,000 ₪ שכ"ט והוצאות לכל תביעה (סה"כ 30,000 ש"ח). בסה"כ חייב ביהמ"ש את עיריית י-ם לשלם לתובעים 190,000 ש"ח.
תא 863-07-22
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
