שחרור מנהלי ממאסר

תחילתו של השחרור המנהלי

בישראל ישנה מצוקת מקום מאוד גדולה בבתי הסוהר. ב-1993 נקבע תקן כליאה המפרט את מספר המקומות המוקצים לכל בית סוהר. התקן נקבע אחת לשנה למשך כל השנה. אם באותו בית סוהר מגיעים למכסה שנקבעה לתקן יש לשחרר אסירים עוד בטרם סיימו לרצות את עונשם. רק כדי להדגים את היקף המצוקה בישראל, נכון לשנת 2017, מרחב המחיה לאסיר היה 2.9 מ"ר בממוצע לאסיר, כשהממוצע בעולם המערבי הוא 8.8.  ההוראות בעניין השחרור המנהלי קבעו בתחילתם שניתן להפחית עד 5 שבועות מאסירים המרצים עוד של 18-24 חודשים, למשל.

כך היה מקובל עד 2011, אז חל שינוי משמעותי בהיקף האסירים בישראל, בעיקר בהיקף האסירים הביטחוניים, ולמעשה כבר לא היתה מצוקת מקום, והשר הרלוונטי, שהוסמך לקבוע את התקן, החליט שלא לקבוע תקן חדש והשחרורים המנהליים פסקו. לחץ ציבורי שתחילתו בדו"ח מבקר המדינה, והמשכו בדיונים בועדת הפנים והגנת הסביבה הביא להחזרת התקן. בדיון שהתקיים בועדה אנחנו לומדים שלא רק שחברי הכנסת לא נרתעים משחרור על סמך החלטה מנהלית, הם תומכים ומעודדים אותה. אולם, חשוב להבהיר כי תמיכתם נובעת מהשאיפה לקבוע תקן "אנושי" למרחב המחיה של האסירים.

התפנית המשמעותית שחלה בשחרור המנהלי בשנים האחרונות

מהדיונים בועדה אנחנו לומדים כי שאיפת חברי הכנסת היא שהתקן יעמוד על 4.5 מ"ר לאסיר, אלא שמדיוני הועדה ניתן להבין כי מדובר בשאיפה שהם מבינים שלא ניתן לקיים. אלא שהזמן עובר, ודבר לא משתנה, לא חל שום שינוי משמעותי בתקן והשאיפה להעניק מרחב מחיה נאות לאסירים.

 עד שבשנת 2017 השופט אליקים רובינשטיין פרש ופסק הדין האחרון שכתב היה "רעידת אדמה", קביעתו היא שמרחב המחיה המצומצם בו חיים אסירים בבתי הסוהר פוגע בכבודם וקבע תקן מסוים – 4 מ"ר מרחב מחייה לאסור. בעקבות אותו פסק דין חלה מהפכה של ממש. בין היתר, הוארכה תקופת המאסר שניתן להמיר בעבודות שירות מ-6 ל-9.

גם עניין השחרור המנהלי שב אל שולחנם של מקבלי ההחלטות על מנת לתת מענה לפסיקתו של רובינשטיין. במהלך 2022 נכנס לתוקפו תיקון חקיקה נוסף, בשרשרת תיקוני החקיקה שהם תוצאה של פסיקתו של רובינשטיין, ביחס לשחרור מנהלי ממאסר והוא מיטיב מאוד עם קבוצת האסירים שנדונו לעונשי מאסר של בין 18 ל-36 חודשים, לשם העניין בו אנחנו דנים, נבהיר שמדובר על מי שנדון למעל ל-18 חודשי מאסר.

הקיצור המנהלי, שהחל כאמור ב-5 שבועות במקסימום בשנות ה-90, מגיע היום לקיצור של מספר חודשים ובפועל בצירוף הקיצור במסגרת וועדות השחרורים עשוי לעיתים אף להיות קרוב למחצית מהעונש שקבע בית המשפט בגזר הדין.

שחרור מנהלי ממאסר – סיכום, מסקנות ודעות

יוצא מצב שבו לאסיר עשוי להשתלם הסיכון שבקביעת עונש מעט גבוה מ-18 חודשי מאסר, שכן סיכון זה מאפשר לו חשיפה לסיכוי להשתחרר בשחרור מוקדם יותר. וכך נוצר מצב אבסורדי בו נאשם מבקש משופט לקבל עונש חמור יותר על מנת שיוכל להשתחרר מוקדם יותר.

ולמה כל זה כל כך חשוב? במצבת האסירים נספרים גם אסירים ביטחוניים, ובתקופה שלאחר 07.10.2024 עולה כמות האסירים הביטחוניים באופן ניכר, דבר שישפיע בוודאי על התקן וכתוצאה מכך גם על היקף השחרורים המנהליים מבתי הסוהר.

ומה אני חושב על כל זה? אני חושב שהאינטרס של המדינה מחייב שאנשים ירצו את עונשי המאסר שנקבעו להם במלואם, בוודאי שישנה חשיבות לאפיקי שיקום, וייתכן גם שקיצור עונשי מאסר במסגרת אותו אפיק שיקומי הוא נכון ורצוי, אך לשם כך ישנו מוסד ועדות השליש, ולתחושתי מוסד השחרור המנהלי חותר תחתיו. הקמת מתקני כליאה חדשים, או אגפים חדשים במתקנים קיימים נחוץ לא רק על מנת לאפשר תנאי מחיה נאותים לאסירים, הוא נחוץ כדי שהם ירצו עד תום את עונשם כפי שבית המשפט הטיל עליהם, לאחר ששקל את כל השיקולים הרלוונטיים. הציבור מרבה לבוא בטענות לגופי האכיפה, התביעה והשיפוט על יחסיהם לעבריינים, ולעיתים בצדק רב, אך גם המחוקק והממשלה אינם חפים מביקורת וראוי שהללו יתנו בידי הגורמים האמונים על אכיפת החוק את הכלים הראויים לביצוע עבודתם.