אריאלה טוענת שמדובר בסכסוך בבית משותף לכן הסמכות העניינית מסורה למפקח על הבתים המשותפים. בכל מקרה, אריאלה נתנה הסכמתה לדון בתביעה בפני ביהמ"ש וביהמ"ש מצא שיש לו סמכות מאחר ומדובר ב"הסגת גבול".

האם חתולים בבית משותף מהווים מטרד ליחיד?

ביהמ"ש מחלק את הסכסוך לשתי סוגיות: מה דינם של החפצים ברכוש המשוף והאם הם מהווים "מטרד"? והאם נוכחות החתולים ברכוש המשותף מהווה מטרד וכיצד יש להתייחס לדרישתה של נטע בעניין השימוש שעושה אריאלה בדלת הכניסה שמאפשרת את תנועת החתולים בשטח המשותף?

נתחיל בדיון הפחות מעניין, בעניין החפצים האישיים במסדרון, בימ"ש קובע כי על אף הוא מקבל את טענתה של נטע שמדובר בהסגת גבול ובשימוש בלתי סביר ברכוש המשותף. יוער כי בשלב מתן פסק הדין כבר פונו כל החפצים מהרכוש המשותף, וביהמ"ש אף מתייחס לכך, ולכן אין צורך אמיתי בקביעה זו של ביהמ"ש. נראה שביהמ"ש מוכן לקבל טענה שנוכחות חתולים ברכוש המשותף מהווה "מטרד ליחיד", יחד עם זאת, מאחר שטענתה של נטע נוגעת לשימוש שאריאלה עושה בקניינה הפרטי – דלת הכניסה לביתה – ביהמ"ש מציב רף הוכחה גבוה לטענה, והוא מתרשם כי נטע לא הוכיחה במידה הנדרשת את טענתה זו. כך למשל, אחד העדים, דייר אחר בבניין, העיד שמשפחתו נוהגת אף היא להאכיל חתולים בבניין. כן הובהר כי דלת הבניין אינה נעולה כלל. ביהמ"ש מתרשם שנטע לא הוכיחה את טענותיה להיקף המטרד שנוצר בעקבות החתולים, והיא גם לא הוכיחה שהפסקת התנהלותה של אריאלה תמנע מחתולים להיכנס לבניין.

לסיכום, ביהמ"ש הוציא צו האוסר על אריאלה להניח חפצים ברכוש המשותף, לרבות כלי מזון לחתולים, אך דוחה את הטענה לעניין נוכחות החתולים כ"מטרד" ונמנע מהוצאת צו הנוגע לדלת הכניסה לבית של אריאלה, מאחר והתביעה התקבלה חלקית, מטיל ביהמ"ש על אריאלה תשלום הוצאות ההליך לנטע 6,000 ₪ הוצאות.

ביקורת: ביהמ"ש ניסה להצדיק את סמכותו לדון בסכסוך במקום אצל המפקח על בתים משותפים, ולכן דן בשאלה, מיותרת בעיניי, של הסגת גבול, מה שהפך את ההליך ליקר וארוך יותר (ערך כשנתיים), ולא נתן למעורבים שירות מיטבי.

תא 54359-11-22