סלומון טקה – תקציר מנהלים

השופט מציין כי בדמו של סלומון נמצאו שאריות של אלכוהול, THC וחומצת חשיש. ביהמ"ש קבע כי יש בממצאים אלה כדי להראות כי במועד האירוע החומרים הללו השפיעו על שיקול דעתו והתנהגותו של סלומון. כמו כן, מהאבנים שנאספו מהמקום נמצא על אחת האבנים DNA של סלומון ועל מספר אבנים נמצא DNA של הנאשם. מסקנתו של השופט היא שיש בכך לחזק את עדותו של הנאשם לפיה הוא נפגע מן האבנים שהושלכו עליו.

בעת שמיעת העדים התברר כי אין במשטרה נוהל ברור לשימוש בנשק במצב בו השוטר חש סכנה. למעשה הנהלים הקיימים מסמיך  את השוטר לבצע ירי, ללא אזהרה לירות במטרה לפגוע בתוקף כך שימנע ממנו את ביצוע התקיפה ולהפסיק את הירי רק לאחר שפסק הצורך. למעלה מכך, הנהלים מאפשרים ירי אל מי שמיידה אבנים ובכך יוצר סכנה מוחשית ומיידית שהאבן תפגע בחייו או בשלמות גופו של אדם. לאור זאת, מגיע השופט למסקנה כי הירי שביצע הקצין תואם את נהלי המשטרה הקיימים, הייתה הצדקה לירי, ולכן הוא לא חרג מהם והוא לא נטל סיכון בלתי סביר שעולה כדי רשלנות.

לצד זאת מוצא השופט כי המסכת העובדתית, ובשילוב עם נהלי המשטרה שמבוססים על סייג ההגנה העצמית ומכאן כי הטענה להגנה עצמית משתלבת עם הדיון ביסודותיה של עבירת גרימת המוות ברשלנות בעניינו של הנאשם.

התוצאה היא שקצין המשטרה מזוכה הן בשל העובדה כי לא הוכחה בפניו רשלנותו שהביאה למותו של סלומון והן כי עומד לו הסייג להגנה עצמית שמהווה טענת הגנה הדין הפלילי. בעיניי, הקושי בפסיקתו של ביהמ"ש היא שאם מפשטים את קביעותיו זיכויו של הקצין נעוץ בעבודה לא מקצועית מצד המשטרה.

המשטרה למעשה במחדל לא פיתחה עד היום נוהל סדור כיצד יש להתמודד עם הנשק בצורה שאינה בהכרח ירי לגוף, היא אינה מדריכה כיצד לבצע ירי הרתעתי ולמעשה אינה מגבילה או מדריכה את השימוש בנשק מצד השוטר במצבים מעין אלה. ייתכן שאם היה נוהל שכזה ההכרעה המשפטית הייתה שונה.

אני מוצא בהכרעת ביהמ"ש אצבע מאשימה למערכת, שלא עושה די כדי למנוע פגיעה באזרחים ומקבלת תוצאות טרגיות שכאלה אל תוך הנחיותיה.

הלוואי שסלומון טקה ז"ל יהיה הקורבן האחרון למחדל המערכתי הזה.

ת"פ 9602-02-20

עדכון: 

סלומון טקה – ערעור במחוזי

מדינת ישראל הגישה ערעור על זיכוי הקצין. לטענת המדינה ניתוח ההנחיות שביצע בית משפט השלום הוא שגוי. לטענת המדינה אין שום חוסר הפקודות והנהלים והחלטת בית המשפט למלא את "החסר" הזה באמצעות הנחיה לפיה ניתן לבצע ירי אזהרה לרצפה עומדת בניגוד גמור להוראות הפקודה. המדינה טוענת שפסיקתו של בית המשפט מקנה למעשה שיקול דעת רחב לאוחז בנשק ועשויות להיות לכך השפעות בטיחותיות חמורות.

המדינה טוענת כי רצף של מסקנות שגויות ביחס לעובדות ולאופן קריאת הפקודה והנוהל הביאו למסקנה שגויה מצד בית המשפט. המדינה אינה חולקת על כך שהקצין נקלע לסיטואציה מורכבת, אך לטעמה הסכנה שהוא היה מצוי בה אינה סכנה ממשית ומיידית, ועל כך גם לומדת המדינה מעצם בחירתו של הקצין לבצע ירי אזהרה.

הדיון בערעור התקיים בבית המשפט המחוזי בחיפה בפני הרכב בראשות הנשיא רון שפירא, אליו הצטרפו השופטים יחיאל ליפשיץ וארז פורת. את פסק הדין כתב הנשיא שפירא. השופטים ליפשיץ ופורת מצטרפים להחלטתו של שפירא, ומוסיפים התייחסותם בקצרה. בעוד שפסק הדין של שפירא מתפרס על פני למעלה מ-30 עמודים, אני חושב שדווקא ליפשיץ מתמצת היטב את הסוגייה.

ליפשיץ מזהה בהודעת הערעור של המדינה כי היא למעשה מסכימה שהוא היה רשאי לבצע ירי אזהרה באוויר, והירי שביצע, לעבר הכביש, חרג מהוראות הפתיחה באש, והיא מוצאת לכך תימוכין בעדותו של הקצין ובעצם החלטתו לירות לכיוון הכביש ולא לעבר האיום ישירות. ליפשיץ קובע כי אפשר לומר שירי באוויר יכול היה לסיים את האירוע, ואין ספק שבבחינה בדיעבד הפעולה שביצע הייתה שגויה. אולם, טעות מקצועית בשיקול דעת אינה מובילה להרשעה בפלילים. יש להותיר לאדם הסביר, או לקצין המשטרה הסביר מרחב שיקול דעת הכולל גם מרווח טעות מסוים, ואין לבחון את התנהגותו "בתנאי מעבדה". משכך, על אף הטעות המבצעית, אין מדובר במעשה שחוצה את הרף הפלילי, ואף אם הוא חוצה לרף הפלילי במישור של הנחיות ופקודות המשטרה עדיין עומדת לקצין סייג ההגנה העצמית.

עפ 41422-05-24